אני אראלה גודר ,נולדתי בעירק בעיר התמרים, בצרה .
בגיל שמונה התיתמתי מאמי היקרה, דבר שישפיע עלי לאורך כל חיי. סבי – אבי אמי – היה הרב הראשי של בצרה, ודודי – אחיה של אמי היה הרב הרשי של טהרן – עיר הבירה של אירן.
גם אני השתתפתי בפעילות הציונית מגיל 7, כמובן במחתרת ואת שמי העברי קיבלתי שם.
אבי ז"ל, הבריח בשנת 1929, חותרי תמרים לבית ספר כדורי בארץ. כמו כן הבריח אלפי יהודים דרך שט - אלערב (היכן שנפגשים הנהרות הפרת והחידקל) וגם את פעילי הציונות שהשלטון העירקי רצה לתפוס אותם ולתלות אותם בככר העיר, כפי שעשו למליונר שפיק עדס –השם ינקום דמו, בהאשמה שסיפק לישראל אוניה מלאה מתכות ליצירת נשק.
כשהמצב בעירק החמיר, אבי הבריח גם אותנו לאירן ומשם לארץ. לצערי הרב מאחר וכל אחד מאחי הוברח לבד, עברנו יסורים עד שהגענו לארץ. אחותי שהייתה בת 16 ובלונדינית, המבריח רצה לאנוס אותה והיא קפצה מקומה שניה וברחה למדבר. אחותי בת ה 8 – המשטרה הימית תפסה את סירתם והכניסו את כל הבורחים לבית הסוהר. אני שהייתי בת 10, הייתי בקבוצה שכולם מבוגרים ולא הכרתי אף אחד מהם. לאחר שסוף סוף הגענו ליבשה, המבריח הערבי שהיה לו רובה לקח אותנו לחושה שלו ואיים עלינו שירצח את כולנו אם לא נשאיר את כל רכושינו אצלו. כך שיצאנו רק עם הבגדים שעלינו. לאחר תלאות רבים, בהסירת דייגים מלאת בוץ ונסיעה נוראה במונית במדבר ( לא על כביש או דרך
הגענו לאירן. באירן נסענו ברכבת, יומים רצוף בלי שום חניה, הגענו למחנה בטהרן, המושלגת והכרה מאד ואני עם סנדלים ובגדי קייץ ( כי בבצרה לא היה קר). העינויים היו קשים, רחוקה מהבית, קופאת מקור ולא מכירה אף אחד.
לאחר שבוע הטיסו אותנו לארץ באמצע הלילה. משדה התעופה בגשם מבול, העלו אותנו על משאית לשער-עליה ליד
חיפה ועדיין לא תמה הויו דלרוזה שלי. במשך חודש חייתי בביתן מלא ילדים קטנים ללא המשפחה וללא אף אחד מוכר
והכי גרוע ללא אוכל, מאחר והאוכל שחילקו נגעלנו ממנו כל היו חיינו מתפוז אחד ו2,3 פרוסות לחם שחורה שגם אותו לא הכרנו. בביתן לנו היו רגעי שבירה רבים, מדי פעם ילדים מנסים להתאבד ולא היה למי לפנות ומי שיעזור.
משם הועברנו לרמת הדסה על הכרמל והחיים השתנו לגמרי. חולקנו לפיגילי היו לימודים סדירים וארוחות סדירות ויום אחד הגיעה גם אחותי בת השמונה ומאד שמחתי למרות שאותה שמו בבנין רחוק עם ילדים בגילה. כמובן שטיפלתי לה כמו אמא קטנה וכל ערב הלכתי להשכיב אותה לישון.
ב 1/7/1950, הגיעו מעלית הנוער נתנו לנו בגדים חדשים וסיפרו לנו שמעבירים אותנו לקיבוץ לוחמי הגיטאות -
שנוסד ב 1949 ע"י נצולי שואה. העמיסו אותנו על משאית ונסענו לקיבוץ. קבלת הפנים הייתה מאד חמה ולעולם לא אשכח את היום הזה. רק לאחר 20 שנה קראנו את עלון הקיבוץ והתגלו לנו כל הלבטים והפחדים שלהם בקליטתינו.
מאחר ורובנו באנו מעירק ומעט היו מלבנון וסוריה, חששו מהחינוך שקיבלנו בארצותינו, אם אנחנו אינטליגנטים, אם נשתלב בחיי הקיבוץ, אם נצליח ללמוד וגם לעבוד בחקלאות בגילינו ועוד הרבה תהיות. לאחר זמן קצר הבינו מאיזה חומר קורצנו ואיזה חינוך קיבלות מהורינו ואז התאהבו בנות והתיחסו אלינו כאילו היינו ילדהם הביולוגי. ונתנו לנו את הטוב ביותר במיוחד כשלאחר שנתיים קיבלו קבוצה נוספת ממדינות ערב אחרות, שעשתה להם את המות.
גם אנחנו הבנו, מדוע הם אוהבים אותנו כל כך: מאחר ובלוחמי הגיטאות, היה רק ילד אחד, הבן של ציביה לובטקין ויצחק צוקרמן ( "אנטק" ) ממארגני ומשתתפי מרד ורשה ושהם איבדו בשואה את כל היקר להם.
גם אני השתתפתי בפעילות הציונית מגיל 7, כמובן במחתרת ואת שמי העברי קיבלתי שם.
אבי ז"ל, הבריח בשנת 1929, חותרי תמרים לבית ספר כדורי בארץ. כמו כן הבריח אלפי יהודים דרך שט - אלערב (היכן שנפגשים הנהרות הפרת והחידקל) וגם את פעילי הציונות שהשלטון העירקי רצה לתפוס אותם ולתלות אותם בככר העיר, כפי שעשו למליונר שפיק עדס –השם ינקום דמו, בהאשמה שסיפק לישראל אוניה מלאה מתכות ליצירת נשק.
כשהמצב בעירק החמיר, אבי הבריח גם אותנו לאירן ומשם לארץ. לצערי הרב מאחר וכל אחד מאחי הוברח לבד, עברנו יסורים עד שהגענו לארץ. אחותי שהייתה בת 16 ובלונדינית, המבריח רצה לאנוס אותה והיא קפצה מקומה שניה וברחה למדבר. אחותי בת ה 8 – המשטרה הימית תפסה את סירתם והכניסו את כל הבורחים לבית הסוהר. אני שהייתי בת 10, הייתי בקבוצה שכולם מבוגרים ולא הכרתי אף אחד מהם. לאחר שסוף סוף הגענו ליבשה, המבריח הערבי שהיה לו רובה לקח אותנו לחושה שלו ואיים עלינו שירצח את כולנו אם לא נשאיר את כל רכושינו אצלו. כך שיצאנו רק עם הבגדים שעלינו. לאחר תלאות רבים, בהסירת דייגים מלאת בוץ ונסיעה נוראה במונית במדבר ( לא על כביש או דרך
הגענו לאירן. באירן נסענו ברכבת, יומים רצוף בלי שום חניה, הגענו למחנה בטהרן, המושלגת והכרה מאד ואני עם סנדלים ובגדי קייץ ( כי בבצרה לא היה קר). העינויים היו קשים, רחוקה מהבית, קופאת מקור ולא מכירה אף אחד.
לאחר שבוע הטיסו אותנו לארץ באמצע הלילה. משדה התעופה בגשם מבול, העלו אותנו על משאית לשער-עליה ליד
חיפה ועדיין לא תמה הויו דלרוזה שלי. במשך חודש חייתי בביתן מלא ילדים קטנים ללא המשפחה וללא אף אחד מוכר
והכי גרוע ללא אוכל, מאחר והאוכל שחילקו נגעלנו ממנו כל היו חיינו מתפוז אחד ו2,3 פרוסות לחם שחורה שגם אותו לא הכרנו. בביתן לנו היו רגעי שבירה רבים, מדי פעם ילדים מנסים להתאבד ולא היה למי לפנות ומי שיעזור.
משם הועברנו לרמת הדסה על הכרמל והחיים השתנו לגמרי. חולקנו לפיגילי היו לימודים סדירים וארוחות סדירות ויום אחד הגיעה גם אחותי בת השמונה ומאד שמחתי למרות שאותה שמו בבנין רחוק עם ילדים בגילה. כמובן שטיפלתי לה כמו אמא קטנה וכל ערב הלכתי להשכיב אותה לישון.
ב 1/7/1950, הגיעו מעלית הנוער נתנו לנו בגדים חדשים וסיפרו לנו שמעבירים אותנו לקיבוץ לוחמי הגיטאות -
שנוסד ב 1949 ע"י נצולי שואה. העמיסו אותנו על משאית ונסענו לקיבוץ. קבלת הפנים הייתה מאד חמה ולעולם לא אשכח את היום הזה. רק לאחר 20 שנה קראנו את עלון הקיבוץ והתגלו לנו כל הלבטים והפחדים שלהם בקליטתינו.
מאחר ורובנו באנו מעירק ומעט היו מלבנון וסוריה, חששו מהחינוך שקיבלנו בארצותינו, אם אנחנו אינטליגנטים, אם נשתלב בחיי הקיבוץ, אם נצליח ללמוד וגם לעבוד בחקלאות בגילינו ועוד הרבה תהיות. לאחר זמן קצר הבינו מאיזה חומר קורצנו ואיזה חינוך קיבלות מהורינו ואז התאהבו בנות והתיחסו אלינו כאילו היינו ילדהם הביולוגי. ונתנו לנו את הטוב ביותר במיוחד כשלאחר שנתיים קיבלו קבוצה נוספת ממדינות ערב אחרות, שעשתה להם את המות.
גם אנחנו הבנו, מדוע הם אוהבים אותנו כל כך: מאחר ובלוחמי הגיטאות, היה רק ילד אחד, הבן של ציביה לובטקין ויצחק צוקרמן ( "אנטק" ) ממארגני ומשתתפי מרד ורשה ושהם איבדו בשואה את כל היקר להם.
